<h1>ספר החינוך מצוה קפ"ח</h1>
<h2>דף סד:</h2>
שלא להתעדן באחת מכל העריות והן קרובות ואשת איש ונדה, ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזימה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר [ויקרא י"ח] איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, ופירושו כאילו אמר לא תעשו שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה לא תקרבו לגלות, אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב, תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. אין לי אלא נדה בלא תקרב ובל יגלה, מניין לכל העריות, תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, ושם נאמר ונכרתו הנפשות העושות. שמא תאמר יהיו חייבין כרת על הקריבה לבד, תלמוד לומר העושות, לא הקרבות. ונכפל הלאו באיסור זה באמרו ולא תעשו מכל התועבות, שיכלול כל העניינים אלה שהם תועבת יי, כלומר שהעושה אותן יתרחק מן הטובה ומסיר מעליו השגחת השם ברוך הוא. וזהו פירוש תיעוב השם בכל מקום לפי מה ששמעתי. וגם כן מה שכתוב בסוף העניין כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ואקוץ בם, העניין לומר שהמדה מגונה מאד וכל דבר רע ומיאוס ביותר יכנה הכתוב כאילו השם שונא אותו, והכל על הענין שאמרנו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה בכל מקום כדי לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ולשון סיפרא, כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כנען וגומר, יכול לא יבנו בניינות כמותם, תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולא בניינותיהם. ושם נאמר מה היו עושין, האיש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואשה נישאת לשני אנשים. משרשי המצוה הרחקת הזימה כתבתי בפרשת וישמע יתרו בלאו דלא תנאף ח' מה שידעתי. וזאת המצוה גם כן מאותו השורש הוא, שנמנענו מלהתקרב עם הערוה שום קורבה, לפי שידוע כי הקורבה סיבה אל גילוי ערוה, ימשכו כמה תקלות וכמה הפסדים כמו שכתבתי שם. ואמנם אותו הטעם יספיק באשת איש, אבל בקרובות עדיין צריכין אנו לטעם אחר, ובאזהרת ערות אם נכתוב בו מה שנדע בעזרת השם.
מדיני המצוה מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה בזה לגדר, והוא שלא יקרוץ אדם בידיו וירמוז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכוונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל חוץ מאשתו של אדם שמותר לו להביט ביופיה ואפילו בעודה נדה מפני שהיא מותרת לו לאחר זמן, וחזקה בישראל שיצרו מסור בידו בכגון דבר זה שתלוי בזמן. ודווקא במקום מגולה שבה התירו להסתכל בעודה נדה אבל לא במכוסה כדי שלא ילבשנו יצר הרע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [ברכות כ"ד ע"א] גם כן שאסור להסתכל אפילו בשערה של אשה האסורה לו ואפילו לשמוע קולה לכוונה שיהנה בה אסור, ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה כלומר בבגדים נאים שדרכן לעשותן מבגדים צבועים אסור להסתכל בהן כל זמן שמכיר האשה הלובשת אותן לפי שמתוך ראיית המלבוש יבוא להרהר בה. והרחיקו גם כן שלא לשאול בשלום אשת איש כלל ואפילו על ידי בעלה. וריבוי פרטי הריחוקין שהזהירו עליהן בעניין זה, אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים לא במעשה ולא בדיבור ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקל עם דעתו, אלא באשתו לבד. וכענין זה היה מוכיח הנביא אנשי דורו באמרו להם [ירמיהו ה'] אל אשת רעהו יצהלו, כלומר לפי דרכם שנראה כאילו אינם מתכוונים לכך ירמזו לנשי ריעיהם רמיזות של ניאוף ומגביהין קולן בענין שישמעו אותן הנשים ויתעורר יצרן אל אהבת הניאוף. ואין באיפשר להגיד פרטי העניינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהוא קל, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי השם יראה ללבב. ומכל מקום לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוציא עצמו חשוך התאוה קצת לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה איכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה באומרם כי היצר בתחילה חלש מאד והולך ומתחזק על האדם הרבה.
ואתה בני הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך. זה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי, דבמקום מצוה הוא דווקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים ויולידו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה, ורבי דהוה נקיט כלתה אכתפיה למצוה הוא שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת עניינים כיוצא באילו, ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים, שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות והיתה מפורסמת כונתם לכל העולם כשמש ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות, אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אילו כלל אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט, ובמה שלא הזכירו הם יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן כמו שאמרנו, שאם הוא מוצא את עצמו שצריך גדר אף על המותר יגדור עצמו, כמו שמצינו אחד מן החכמים שאמר הזהרו בי מפני בתי ואף על פי שמותר לאדם להתיחד עם בתו, כמו שנכתוב בעזרת השם, לפי שעניין זה קשה מאד ויצר חזק בו, על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה, ואם יחשוב האיש בפגעו באשה נאה כי גיהנם פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב הקרב אליה ויחזיר כל מחשבותיו אל הדברים האלה לא תהיה לו לפוקה. ואמר[ו] זכרונם לברכה [ברכות ה' ע"א] שאם אין כח בידו להמית היצר ולהרחיק מחשבתו ממנו שיקרא קרית שמע או יעסוק בתורה, והודיעונו שעל כל פנים ימות בכך, כמו שאמרו זכרונם לברכה [קדושין ל"א ע"א] שאם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר [ירמיה כ"ג] הלא כה דברי כאש וגומר. ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה [קדושין פ' ע"ב] במצוה זו שאסור להתיחד עם כל העריות, רצוני לומר עם כל העריות דבר תורה בין זקינה בין ילדה, שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה שמותרין, חוץ מחתן שפירשה אשתו נדה קודם שיבעול, ומותר להתיחד עם הזכור ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך. כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על יחוד הפנויה. שמאי והלל גזרו על ייחוד גוים. והתירו זכרונם לברכה [קדושין מ"א ע"א] להסתכל בפני פנויה למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן שלא ישא אדם עד שיראנה כדי שלא יבוא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו. ויתר פרטי המצוה מבוארים בהרבה מקומות בתלמוד בפיזור. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שגם להם אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשירות. ועובר עליה וקרב אל הערוה קירוב בשר כדי שיהנה ממנה במזיד ובהתראה לוקה, ואם עבר על שאר הדברים שאסרו זכרונם לברכה להרחקה כגון השחוק עמהן וקלות ראש והתרו בו ולא נמנע מכין אותו מכת מרדות. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב שלא נמנה לאו זה דקריבה במניין הלאוין, דכל הרחק הקריבה דרבנן היא. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה אמר רבי יוסי ברבי בון היא בל תקרב היא בל תגלה, כלומר שאין בקריבה לאו אלא לאו דגלוי. ויתר ראיותיו רבות בספרו במצות שמז.
